פסקדין
תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה1965 (להלן:
"החוק").
ה ע ו ב ד ו ת ו ה מ ח ל ו ק ת
1. התובע הנו זואולוג בהשכלתו ועוסק בפחלוץ בעליחיים מזה כשלושים שנה, והנו היחיד העוסק בעיסוק זה באזור דרום הארץ. התובע מוכר את הפוחלצים למוסדות חינוך, כמו גם לסוחרים פרטיים.
2. ביום 16/06/1997 פורסמה בעיתון 'ידיעות אחרונות' (להלן:
"העיתון") ידיעה בדבר מעצרו של התובע, בחשד לציד בלתיחוקי והחזקת כלינשק ללא רישיון. בגוף הידיעה מופיעות מספר אמירות שבגינן תובע התובע את העיתון, את עורכו ואת הכתב מחבר הידיעה, ומפאת מספרן הבלתימבוטל של אלה, הן תידונה בפרק הדיון אחת לאחת.
3. התובע טוען כי אין באמירות המתייחסות אליו בידיעה אמת וכי אלה גרמו לו נזק בשווי חצי מיליון ש"ח. הנתבעים טוענים להגנת סעיף 14 לחוק, שעניינו אמת הפרסום, וכן להגנת סעיפים 13(3) ו13(11) לחוק.
ד י ו ן
כללי
לפני שתנותחנה כל אחת מהאמירות נשוא כתב התביעה, ייאמר, באופן כללי, כי בכותרת הידיעה נכתב כדלקמן:
"200 פוחלצים נתפסו בדירתו של חשוד בציד לא חוקי"
בגוף הידיעה נמסר לקוראים כי הפוחלצים, עלפי החשד, הנם פרי ציד החיות ללא רישיון, כי הם נתפסו בשתי דירות המוחזקות בידי התובע ביישוב עומר, כי בבית מגוריו של התובע נמצאו רובי ציד שהוחזקו ללא רישיון וכי במועד בו הגיעו פקחי רשות שמורות הטבע והגנים (להלן:
"הרשות") לבית הוא ניסה להימלט. עוד נאמר בידיעה, שבאוסף השייך לתובע חיות בר נדירות, ושהרשות מנסה ללכוד את בעליו מזה כשנתיים.
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע לאמור:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
על מנת שתקום לנתבעים הגנת אמת הפרסום, מוטל עליהם הנטל להוכיח שני תנאים מצטברים: כי הדברים שפורסמו הנם אמת, וכי יש בפרסום עניין ציבורי. סעיף 14 מסייג ומקל עם הנתבעים בכך שהוא קובע כי לא תישלל הגנת אמת הפרסום מפאת העובדה ש"לא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
לצורך הכרעה בשאלה האם הדברים שפורסמו הנם אמת, ישווה ביתהמשפט את משמעות הפרסום כפי שהיא משתמעת בעיניו של הקורא הסביר אל מול המציאות האובייקטיבית נכון למועד הפרסום. אין המדובר, כמובן, בזהות מוחלטת בין הפרסום לבין המציאות, ודי שתכנם ומשמעותם הכללית של הדברים יהיו תואמים למציאות (ראו ע"א 334/89
מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 564 וכן אורי שנהר,
דיני לשון הרע, עמ' 220). ודוק: נכונות הפרסום אל מול המציאות העובדתית אותה באים הדברים לתאר נבחנת באספקלריה של המציאות הידועה במועד הפרסום, ולא ב"חכמה שלאחר מעשה", היינו, אם במועד מאוחר יותר התגלו עובדות המפריכות את העובדות כפי שהיו ידועות במועד הפרסום. בהקשר זה נאמר, מפי כבוד השופט א' גולדברג, בע"א 3199/93
קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857:
"אף ששמו הטוב של אדם הוא ה'נכס' היקר לו מכול, מחייב חופש הביטוי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, שלא לדקדק בציציותיו של הפירסום הפוגע."
וכן:
"הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמרה, ואין הוא מנתח ניתוח מדוקדק כל אמרה ואמרה."